גיל מאירה בע"מ נ' שחר ואח'

החלטה

1.לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מטעם הנתבעים (להלן:"המבקשים") בשל העדר סמכות.

2.מכתב התביעה עולה כי ביום 29.7.97 חתמו המשיבה, חברת ניסן קבלני בנין ופתוח בע"מ ואברהם רובינפור (להלן:"המוכרים") ביחד ולחוד, עם הנתבע 1 (להלן:"מבקש 1") על הסכם מכר והסכם שיתוף שנערך ונחתם בת"א בצירוף תשריט, לפיו מכרו המוכרים למבקש 1 זכויותיהם לגבי שטח קרקע של 2,500 מ"ר מתוך שטח כולל של 15,000 מ"ר, הידוע כמגרש 147/1 באשקלון (להלן:"הסכם המכר המקורי"). כמו כן, מבקש 1 מסר הצהרת נאמנות לפיה הרכישה על ידו היתה בנאמנות עבור נתבעת 2.

ביום 14.9.06 נכרת בין המשיבה ובעלי הזכויות הנוספים לבין המבקשים הסכם מכר נוסף (להלן:"הסכם המכר המאוחר"). כן חתמו המבקשים על כתב נאמנות וכתב הוראות בלתי חוזר.

3.המבקשים טוענים כי הסעד הכספי המבוקש בסך 1,000,000 ₪, רובו ככולו, עניינו פיצוי בגין הפרה כביכול של הסכם המכר המקורי אשר בגינו לא נדרש סעד של ביטול והוא אינו בסמכותו העניינית של בימ"ש זה כי אם בסמכותו של בימ"ש שלום.

עוד טוענים המבקשים כי הסעד של ביטול הסכם המכר המאוחר מצוי בסמכות עניינית ייחודית של בימ"ש זה הואיל ומדובר בתביעה הנוגעת למקרקעין אך הואיל והמקרקעין מצויים באשקלון, חלק זה של התביעה אינו מצוי בסמכותו המקומית של בימ"ש זה בהתאם לתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן:"תקסד"א").

המבקשים טוענים כי לא קיימת ערכאה אחת המוסמכת לדון בתביעה ובנסיבות אלה, יש לסלקה על הסף.

4.המשיבה טוענת כי הסעד העיקרי הינו פס"ד שעניינו תוקף או בטלות הסכם מכר מקרקעין והסעדים הנוספים טפלים לסעד זה. לטענת המשיבה, ביהמ"ש המחוזי מתבקש לבטל את הסכם המכר המאוחר וכנגזרת ישירה מביטול ההסכם המשיבה תהא זכאית לסעדים הכספיים אותם ביקשה מביהמ"ש. הסעדים הכספיים הינם בסמכות ביהמ"ש המחוזי בשל היותם טפלים לסעד העיקרי שהינו ביטול הסכם המכר המאוחר אשר הוא בסמכות ביהמ"ש המחוזי.

עוד טוענת המשיבה כי בתובענה שלא כולה במקרקעין, כמו במקרה דנן, תקנה 3 לתקסד"א מורה כי ניתן יהיה לתבוע עפ"י מקום יצירת ההתחייבות ובהסכם נאמר במפורש כי הוא נחתם בת"א ועל כן, לבימ"ש זה סמכות מקומית לדון בתובענה.

5.בתשובה לתגובה מוסיפים המבקשים וטוענים כי אין כל קשר בין התביעה לביטול הסכם המכר המאוחר לבין התביעה לסעד כספי בגין הסכם המכר המקורי וממילא לא ניתן לומר שהסעד הכספי "נגרר" או "אגבי" לסעד שמבוקש בגין ההסכם המאוחר. כמו כן, אף לו היה מדובר בסעד כספי שנדרש בגין ההסכם המאוחר, לא היה בכך כדי להקנות סמכות לביהמ"ש הואיל וגם כאשר עותרים לסעד במקרקעין ולסעד כספי בגין אותו הסכם מכיוון שהסעדים בסמכות בתי משפט שונים, יש לפצל את התביעה בין בתי המשפט השונים.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה יש למחוק את הסעד הכספי המבוקש בגדר התובענה דנן ולהורות על על העברת התובענה לבימ"ש מחוזי בבאר שבע מהנימוקים הבאים:

באשר לסמכות העניינית -

א.סמכותו העניינית של בימ"ש שלום קבועה בסעיף 51 לחוק בתי המשפט, תשמ"ד – 1984 (להלן:"חוק בתי המשפט").

כל עניין שאינו מנוי בסעיף זה, נתון לשיפוטו של ביהמ"ש המחוזי, בהתאם לסעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט.

בימ"ש שלום מוסמך לדון בתביעות כספיות, כאשר סכום התובענה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 ₪ ביום הגשת התובענה (סעיף 51 (א) (2) לחוק בתי המשפט).

תביעות כספיות הינן תביעות ששווין ניתן להערכה בכסף, למעט תביעות הנוגעות למקרקעין.

הלכה היא כי משבעל דין תובע סעד אשר שוויו אינו ניתן להערכה מסורה התביעה לסמכותו של ביהמ"ש המחוזי, אולם משניתן שווי הסעד להערכה, הרי הסמכות נקבעת לפי סכום התובענה.

סעיף 51 (3) לחוק בתי המשפט מסייג את גבול סמכותו של בימ"ש השלום בענייני מקרקעין וקובע כי בימ"ש שלום מוסמך לדון בתביעות שנושאן חזקה או שימוש במקרקעין וכן חלוקת מקרקעין, אולם הוא אינו מוסמך לדון בתביעות שעניינן חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין.

ב.שאלת הסמכות העניינית נבדקת לפי הסעדים המבוקשים במסגרת התובענה.

מעיון בכתב התביעה בכלל ובסעיפים 63 ו- 68 בפרט, עולה כי הסעדים המבוקשים בגדרה הם: